Outline of a 6th C. Portrait of Jesus at Shivta with Short Hair and No Beard


jesus1.5Jesus south church shivta

From an article here in Haaretz about an archaeological finding in Shivta, in the Negev desert in Israel. The Jesus who emerges off the wall of the church in this high-resolution photograph is a sixth-century portrait of Jesus with short hair. It’s a strange look, and not simply because it’s Jesus without the long hair. There’s something else about the emergent gaze of the iconic figure situated in a church from a long time ago in the desert. —After an afternoon with this post up and with friends having fun with it on FB, I think I finally figured out why I am so drawn to the image. In part is its age and the advanced state of its decomposition, and then, as if superimposed on that decayed material substrate, the rough outline of the iconic figure as it appears in the touched up high-resolution photograph. In other words, what I like is not the portrait as much as the reconstructed photographic outline of the portrait, as well as the expressive features carried by the face.


Jesus1jesus3Jesus north church shivta


Posted in uncategorized | Tagged | Leave a comment

This Is What Politics Looks Like (Nancy Pelosi)


I’ve been posting photographs of political leaders that I find interesting for what they tell us about politics. Here we are given to see the (three quarter?) profile of a master politician in the dark surrounding shadows of deep reflection, calculating perhaps her own political future or her own next steps as Speaker of the House. You can find the series here at the blog here. They include, for the main part, Democratic pols. They convey the sense of blunt force persuasion, scheming ruthlessness, and the careful weighing of means and ends.

Posted in uncategorized | Tagged | Leave a comment

(Trump) You Don’t Have to Hate Jews to Stoke Anti-Semitism (Joshua Shanes)


Kudos to Joshua Shanes for this remarkable op-ed at the WaPo. Extending Joshua’s argument a little, he bats down the lie that you hear about Trump (and also about anti-Zionism?) that you can’t be an anti-Semite if you don’t hate and even “like” Jews (or support the State of Israel). Joshua’s op-ed makes reference to the historical figure Carl Lueger. Thinking, of course, about Donald Trump, the example of Lueger reminds me of the reference comparing Trump to King Achashverus in the Purim story made by Rav Moshe Lichtenstein, whose address after Pittsburgh I posted was it already last week or the week before after the Pittsburgh massacre.

These are what I took most to heart from Joshua’s op-ed:

“Scholars of anti-Semitism and modern Jewish history are very familiar with the figure of Karl Lueger, the popular mayor of Vienna who rode anti-Semitism to office at the end of the 19th century. Like many divisive politicians today, he almost certainly did not believe in his own rhetoric. Famously, when caught dining with a Jewish friend, he shouted at an anti-Semite, “Wer ein Jude ist, bestimme ich!” (“I decide who is a Jew!”)

But he was a master of what historian Carl E. Schorske called the “politics in a new key,” the politics of rallies, slogans, symbols and emotion. He understood the politics of moving the masses. He abandoned liberalism for populist anti-Semitism because he understood that anti-Semitism could be harnessed rhetorically to electrify and grow his base, to bring in constituents whose economic interests would normally conflict with each other. And he was right.”

Posted in uncategorized | Tagged | Leave a comment

Too Many Humans, Not Enough Souls


On a walk the other week in NYC before the elections there was this message. Apparently, #unlosophy101 is a thing. You can find a link to its Twitter feed here.

Posted in uncategorized | Leave a comment

Get OUT and VOTE (2018)


The American Jewish vote is incredibly anxious.

Posted in uncategorized | Leave a comment

(A Rabbinic Voice From Israel) Response to Pittsburgh Contra Trump (Rav Moshe Lichtenstein)


I found these words below on the wall of Dov Weiss at FB, responding to the massacre in Pittsburgh and expressing sharp criticism of President Trump. They are by Rav Moshe Lichtenstein, a liberal voice on the modern orthodox/religious Zionist spectrum, and rosh (head) of Yeshivat Har Etzion in the West Bank. Whether or not Yeshivat Har Etzion is a rightist bastion on the Israeli political scene, I’ll leave for others to argue.

Alas, I only have the Hebrew and no time to sit and translate. But by way of a digest, here’s what stands out.

First, there is an unequivocal expression of deep pain and support for American Jews, without any Zionist lecturing or attempts to cozy up to American political power represented by the Trump Administration. There is no “what aboutism and both sides are to blame” kinds of gamesmanship. Nor is there any attempt to score political points by comparing this violence against Jews in the United States with the situation in Israel. Indeed, there is a firm distinction drawn between acts of anti-Jewish political violence in Israel, including cruel acts of terrorism suffered by Israeli Jews in the conflict with the Palestinian people, and the anti-Semitic attack against the Jewish community in Pittsburgh. The former act of violence is compared to the act of the Moabite king Balak in the Bible, a bitter enemy who acts rationally and in fear for the political future of his people when he hires the gentile prophet Bilaam to curse the Israelites. In contrast, to Balak, Bilaam is a truly malevolent, even demonic figure in Jewish tradition.

As for President Trump, he is Ahashverus. Trump is represented as maybe good for Israel. But for all that, Lichtenstein takes the Jewish right in Israel to task for supporting a person who, like the king in the book of Esther, creates a poisonous climate, one that  feeds off all the worst human impulses of aggression polarization, and hatred. Because Trump is the one responsible, and without him, the little Hamans would slink back to their caves at the social margins. And not just in the United States, but also in Israel where mention is made at the end of the talk, which feels truncated, to a Jew in Israel murdering people at prayer in the West Bank. So for Israeli Jews, Pittsburgh represents a double obligation to come to terms with violence and hatred that they create in their own midst.

לאחר תפילת מנחה העביר ראש הישיבה הרב משה ליכטנשטיין שיחה על הפיגוע בפיטסבורג:

הסתפקתי אם להעביר את השיחה הזו. ברמה אחת: מה נאמר ומה נדבר. אין תובנה מרעישה שנוכל לומר, חוץ מלהדגיש את הכאב והצער ולא בטוח שצריך לאסוף את הציבור לומר את המובן מאליו. מצד שני, קשה שלא. אנחנו חיים בציבור, עם ציבור, ולמרות שזה מובן מאליו, יש חשיבות לבטא את הכאב בציבור. התחושה היא שראוי להתייחס גם ברמת התודעה הציבורית, וגם בגלל הצורך בשל ריחוק המקום, להדגיש את השותפות, שהיא חשובה בפני עצמה.

ראשית, אומר את המובן מאליו. חייהם של אנשים תמימים וישרים נגדעו באלימות. אנשים קמים בבוקר, הולכים להתפלל בבית כנסת, הולכים למקום שאמור להיות בו שלום שלווה השקט ובטח, מקום בו הבלי העולם הזה נמצאים מאחוריהם, ופוגשים שם את מותם באכזריות ובאלימות נוראה והכאב הוא גדול. כמו בכל טרגדיה, לא רק של פיגוע, הכאב, השכול והאובדן זהים בכל מקרה. כפי שאמרתי קודם, אין הרבה מה להוסיף בנקודה זו.

שנית, הייתי רוצה להקדיש חצי מהשיחה לעניין זה, אבל בבכי ובכאב כל המוסיף גורע. אם נדבר על עוצמת הכאב, זה קצת למזער את זה. לכולנו יש מספיק דמיון למצוא את האמפתיה והיכולת להרגיש את כאבו של האחר, דבר שהוא בסיס להלכות אבלות. הכתובים מדברים על כך שבאים הרעים לאיוב ויושבים ושותקים איתו שבוע שלם. הם הרגישו איתו את הכאב שבוע שלם והרגישו שלדבר רק יפריע. כל אחד בעולמו מרגיש את הכאב ומרגיש את השותפות, ואין דובר אליו דבר. אחרי שבוע בו מרגישים את הכאב והמצוקה איוב פותח את פיו ולמשך כארבעים פרקים מתרחש דיון על מה שקרה, וזה צורך אנושי שלנו לנתח. איוב הוא לא ספר פילוסופי אלא ספרותי, בראש ובראשונה, תגובתו הנפשית של האדם. זה נסיון לפגוש את הקב”ה, כצורך נפשי. אם כן, כחלק מהצורך הנפשי, עלינו להסביר לעצמנו מה קרה.

אנו בריחוק מקום. קשה בריחוק מקום להרגיש את התחושות שחשים אנשים קרובים יותר אבל גם אצלנו מורגש זעזוע, תחושה קשה, ומורגש ששם מרגישים תחושה קשה מאוד. מעין מה שמתואר על בני ירושלים שלא חשו מעורבות נפשית עם מה שקרה בשושן הבירה עד שהקב”ה האיר את עיניהם להבין שזו שותפות אחת גדולה. נשתדל אנו להתייחס, מעבר לבכי, להקשר הדברים.

כשאנו נתקלים באירוע כזה, תגובתנו כפולה. ברמה אחת הכאב על היחידים. ברמה אחרת – מאוימים מן המפגש עם הרשע. קשה לנו להיפגש עם הרשע. אני מקווה שאובן כהלכה – במקרה זה, בהקשר זה, התחושה הזו קשה הרבה יותר מאשר פיגוע בארץ ל”ע. אסביר את זה דרך סיפור בלק ובלעם. בלק ובלעם חוברים יחד לקלל את ישראל. שניהם רוצים להשמיד אותנו ע”י קללה. אבל התורה מתייחסת אחרת לחלוטין לבלעם ולבלק. בלעם נתפס כדמות מושחתת. וכנגד בלק אין את אותה עוצמת כעס שיש מול בלעם. ברמה אחת, כי בלעם הוא דמות רוחנית ובלק פוליטיקאי. ואחרת – כי בלק מפחד. הוא עושה טעות, אבל הוא לא פועל משנאה צרופה, יש לו מגמה, להשיג מטרה מדינית. הוא מפחד שעם ישראל – כלחוך השור את ירק השדה. זה לא רשע צרוף. הוא אויב, מנסה להשמיד אותנו, יש להלחם כנגדו, אבל הוא לא אדם ‘רשע’ בשם הרשע. בלעם, לעומת זאת, נטפל על ריב לא לו. הוא פועל פשוט מתוך שנאה, מתוך אנטישמיות.

אני חוזר לכאן. הפלסטינאים מפגעים בנו באכזריות רבה לעיתים, אבל בשיפוט המוסרי זה שונה לחלוטין מאשר כל מיני פיגועים שעושים גזענים לבנים בארה”ב. מתוך שנאת אדם, מתוך רצון להשחית. אנשים כאלה הם מושחתים. לכן, התגובה שלנו פה קשה יותר. אנחנו לא יודעים איפה לשים את זה. אני מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני יכול להבין את ההקשר במסגרת רוח האדם. אם ישמעאל מרגיש מקופח – אפשר להבין אותו, גם אם אנו אויבים שלו. כאן אנו פוגשים אנטי-תזה לאדם ולבריאה וזה קשה יותר נפשית, מושחת יותר רוחנית, וחלק מהתגובה שלנו היא מהמקום הזה. לחשוב על עיקרון של הרס והשחתה כלפי האדם זה להיפגש עם רשע באשר הוא. זה מוציא אותנו משיווי המשקל הנפשי שלנו.

מעבר מכך, לרצוח אנשים חסרי אונים זה רשע. לרצוח אנשים זקנים, מטווח אפס, לא חמושים, ממש כצאן לטבח. הרוצח הנתעב התייחס אליהם – לא כאנשים אלא כבעלי חיים ח”ו. נוסף על כך, זה קורה בבית כנסת, במקום בו אנשים באים לשפוך שיח לפני הקב”ה. כמה אנשים קמים בבוקר מוקדם, בפרבר אמריקאי ממוצע, להקדיש את זמנם בשביל לעמוד בפני הבורא ולשפוך שיח? מדובר במקום שאדם משיל את העולם מכל צרותיו. מדובר במקום שבו אנשים באים להתפלל, מקום שמיועד למפגש עם הקב”ה, ובמקום זה פוגשים את כל הרשע, האנטי-תזה והכחשת הקדושה בעולם.

מעבר לקושי שלנו לפגוש רשע, זה חילול השם. כשפוגעים באנשים שבאים להתפלל לפני הקב”ה, והשכינה אסורה באזיקים, מי כמוך באילמים ה’, כל פגיעה כזו היא חילול השם. גם זה טורד את המנוחה. זה גם דבר שפוגע ומייסר. נוסף על כך, בארץ אנחנו מרגישים שכל הקורבנות הכואבים והקשים משרתים בסוף מטרה של בניין, חלק מהיאחזותנו בארץ, חלק מוירשתם אותה. כששכן יקר נרצח באזור פה, הטרגדיה נוראה, אבל לפחות יש לזה משמעות במכלול רחב יותר של חזרתנו לארץ ובניין הארץ. המחירים פה יש להם משמעות, גם אם כואבים לא פחות. קשה יותר לדבר על כך כשזה בחו”ל, כשזה לא במסגרת בניית המקום כמקום שלנו.

ישנה תחושה שחלק מטלטל בזה הוא לא רק הטרגדיות האישיות, ולא רק המפגש ברשע וחילול השם, אלא שאחינו יהודי ארה”ב מרגישים ערעור בסיסי בהיאחזותם. אברהם אבינו הגדיר היטב את מקומו של היהודי בגלות – גר ותושב אנוכי עמכם. יהודי תמיד יהיה גר, לעיתים הוא גם יהיה תושב. המתח הזה הוא מתח שסביבו כל פרשת שבוע סובבת סביבו, החיתים רוצים שיהיה תושב בלבד, אברהם לא רוצה להיות חלק מהם, או יותר נכון, רוצה להיות רגל פה ורגל שם, ועפרון רוצה שיהיה חלק מהם, שיתבולל, הוא רוצה ‘נשיא אלוקים אתה בתוכנו’. אברהם מבין את זה היטב ורוצה לבדל את עצמו.

כל קהילה יהודית חיה את המתח הזה, שבין גר ותושב, בעיקר כשמדובר על קהילות שמתקבלות בסבר פנים יפות. קהילות שיושבות בתוך מציאות היסטורית מקבלת. אם זה היהודים אשר בשושן, ספרד בתור הזהב, יהודי גרמניה בתחילת המאה 20, המתח של גר ותושב חי בצורה חריפה הרבה יותר. אירוע כזה מטלטל כי בסופו של דבר אתה גר. עם כל הרצון והתחושה – אתה גר! קבלת היהודים בארה”ב היא כמעט בלא תקדים. המקום, הפתיחות, הנכונות החברתית, הנכונות לתת משרות בכירות, השפעה. זו תחושה אחרת, תחושת תושבות שהיא אכן חזקה אכן אמיתית ומשקפת מציאות שהיא כמעט חסרת תקדים. הדבר הזה הוא כמובן ברכה גדולה. דווקא בגלל זה האירוע הזה מטלטל יותר. פתאום, אנו חלק מזה- ולא בדיוק. מישהו שלח לי השבוע מודעה בשביל כנס תפילה, בקהילה אורתודוקסית התכנסו לומר קינות. כשיש טרגדיה, אדם מתפלל. כשיש טרגדיה, אומרים סליחות. אומרים קינות כשיש חורבן. מי שמרגיש שעולמו חרב עליו. אולי הוא לא ינסח את זה כך, אבל זה חורבן. לא רק חורבן של אחד עשר אנשים שנרצחו אלא של התבנית המחשבתית והתודעתית שהאדם חי בתוכה. ניסיתי לבטא את הכאב. יש לנתח קצת מה מה מחוסר הוודאות והביטחון מטלטל את הציבור שם וחלק מהציבור שם ששוהה אצלנו. כאן אני חושב מה זה אומר על החברה האמריקאית והישראלית.

אתחיל בסיפור: כשהייתי בתיכון, שנה אחת בפורים מישהו עשה נזקים בבית הספר בעשרות אלפי שקלים דאז. בא ר’ אריה בינה זצ”ל ושפך גופרית ואש על אותו אחד. אפשר לתאר את הסיטואציה כך שראש הישיבה נכנס בבן אדם שעשה מעשה, וכולם נהנים מההצגה. עד שבא משפט אחד – “אני לא מדבר אליו! במקרה הזה הוא טיפש! על טיפשים אין לי טענות. יש טענות לכל מי שיושב בחדר, שיצרו אווירה שבתוך אווירה כזו טיפש ייחשב שזה קונדס, כ’חכמה'” למה אדם עושה דבר כזה – כי הוא חושב שכולם יהנו. הוא ‘גבר’, רומס את הכללים וכולם ימחאו לו כפיים. על זה הוא בא בטענות. צריך אווירה שהשחתה ואנרכיה הם ראויים – אווירה מושחתת. באותו רגע שר’ אריה בינה אמר את המשפט הזה, פתאום כולם הבינו שהם שורש הבעיה.

אני רוצה לעבור במסגרת נקודה זו למגילת אסתר. אם מחפשים בתנ”ך מקבילה ליהודי ארה”ב זו מגילת אסתר. יש יהודים בשושן הבירה, מרדכי יושב בשער המלך, הם מעורים היטב בחברה. נערה יהודיה יכולה להיות מלכה! יהודים בשושן נמצאים במקום טוב למדי. מה המציאות שם? אחשוורוש מחפש את הנאתו בלבד. באים אנשים, כמו ממוכן, ומנצלים את זה. ממוכן הוא המן. המן מבין עם מי יש לו עסק, שמדובר באדם שנתון למניפולציות, שאם תעזור לו בעולמו הפנימי, תתן לו כסף וכבוד, הנאה, ותקשיב לגחמותיו והוא ייתן לך לנהל את כל המדינה, להשחית ולהרוג את מי שאתה רוצה, רק תספק את גחמותיו! אחשוורוש יוצר אווירה, בשביל להבין איך המן רוצח יהודים יש צורך להבין את האווירה שלמלך לא אכפת מבני אדם אלא רק לספק את גחמותיו ובמקרה זה פונים לצד האפל שבאדם.

זה במידה רבה מה שקורה בארה”ב היום. יש שם מלך שהוא אחשוורוש. האדם החזק בעולם, שנבחר מסיבה אחת, כי הוא פנה לרגשות האפלים בטבע האדם. לא בגלל שהציג חברה צודקת או חזון מרומם, אלא את תחושת הקיפוח שמוציאה את האגרסיבי שבאדם. יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל ‘למען תהיה יראתו על פניכם ‘- זו הבושה, וכשחברה מאבדת את הבושה שלה, כל הרגשות האגרסיביים צפים ועולים. זה מה שקורה לנגד עיננו. ככל שבחירות מתקרבות הולכים לצד האגרסיבי. כשגחמה היא מילה שולטת בעולמו של שליט, ה’המן’ שבעולם יוצאים מהחורים שלהם. כשיש שלטון של צדק – ה’המן’ מתחבא בחורי האינטרנט, אבל כשהשיח והשיג הוא תוקפני, יוצר קיטוב, פונה לאפל שבאדם, מחפיץ נשים, איננו מוכן להכיר במיעוטים, מקבלים עולם בו ה’המן’ משתוללים.

לא רק מה שקורה שם, גם בארץ יש נטיה של הימין לפאר את נשיא ארה”ב כי אפשר להשיג הישגים מדיניים בשל שלטונו. בשלטון רפה, אכן אפשר להשיג הרבה. מדינת ישראל הצליחה להשיג בשנתיים שלש האחרונות הישגים שנראו כחלומות באספמיה. אבל יש לחשוב למה – השיגו אותם כי בראש העולם יושב אחשוורוש. כי כדי להשיג הישגים מדיניים – אם זו המציאות, יש לנצל אותה. אבל המחיר שמשלמים שמוכנים שכך יתנהל את העולם, מוכנים לקבל את זה שהאדם החזק בעולם הוא בלא שיקול דעת, רק בשביל שיהיה עוד האחזות או שגרירות. שאף אחד לא יחיה באשליה – מה שקורה בארה”ב משפיע על העולם ועל הארץ. חברה של קיטוב, של אגרסיביות, של חוסר חמלה כלפי מהגרים. האם אנו רוצים להשיג הישגים מדיניים בברית עם דמות כזו – שאין בה חמלה ואין בה אמת? אני מפקפק בזה פקפוק עמוק – האם זה שווה. אבל במגילה ומרדכי ואסתר עושים את זה?! יש אופציה אחת לחשוב שמרדכי ואסתר הצליחו לשנות את אחשוורוש ולהביא אותו למקום אחר. אפשרות אחרת היא שאחשוורוש לא השתנה אבל לא היתה ברירה, לעם ישראל לא היתה ברירה. בקיום של עם ישראל לאורך השנים לפעמים כשאין ברירה, בשביל לשרוד, יש להתחבר לדמויות לא סימפטיות וקשות. אני חושב שבימינו אנחנו לא במקום כזה. לא הקהילה היהודית בארה”ב ולא מדינת ישראל. היהודים בשושן נאלצו לעשות את זה, כמו שיוסף נאלץ לעשות את זה במצרים לפרעה, אבל זו הטרגדיה של קיום יהודי בגלות.

אם ראינו המן קטן השבוע שעשה טרגדיה נוראה, יש לשאול גם על עצמינו, וגם על מה שקורה בארץ. גם בארץ, ל”ע, נרצחו מתפללים על ידי יהודי. לכן חובה כפולה ומכופלת לחשוב איך מונעים את הצפת השנאה.

לסיכומו של דבר, הכאב והבכי עצומים. הטלטלה שעוברת על הקהילה היהודית אמיתית, וזה עומד בפני עצמו. יש לחשוב על חשבון נפש, גם הציבור היהודי אמריקאי וגם הישראלי, איפה אנו נמצאים בעידוד הכוחות המוסריים.


Posted in uncategorized | Leave a comment

(Political Stress Test) American Liberal Jewish Double Down (After Pittsburgh & Trump)

statuue of lib

There’s been some comment about “deep splits” in the American Jewish community after Pittsburgh and in reaction to Trump. I don’t see it that way. Sure there are outliers, about which I will comment below, and the Jewish right has a severe problem assessing the currents of anti-Semitism in this country in their correct proportion. But when Trump came to Pittsburgh, we saw something of an American Jewish consensus at work. Trump came to Pittsburgh to console mourners and the community. More significant than the remarkable protest of some thousand and more demonstrators is the way no one in the community apart from the rabbi of Tree of Life came out to greet him. Presumably it was Jared and Ivanka who decided to drag in Israeli Ambassador Dermer from Washington to welcome the President. The first family and the ambassador were pretty much on their own. At least that’s how it appeared on the news. Trump was effectively shunned by the Pittsburgh Jewish community.

It’s too early too, and no doubt wheels are going to come of the American Jewish bus in the weeks and months ahead. But I would like to suggest that at this moment, the entire American Jewish community is going through something of a “stress test” that banks undergo from time to time.  I found this definition online: a “bank stress test is an analysis conducted under hypothetical unfavorable economic scenarios, such as a deep recession or financial crisis, designed to determine whether a bank has enough capital to withstand the impact of adverse economic developments.”

This is a non-lachrymose thought, which is that American Jewish community in all of its component parts or organs are actively doubling down, doubling down on anti-Semitism, doubling down on the liberal public sphere represented by the media, doubling down on the synagogue, on America, doubling down on Israel, doubling down on progressive values, doubling down neoconservative principles, and doubling down on politics and affective revulsion.

Anti-Semitism is now again at the center of American Jewish discourse. The idea that anti-Semitism is some swampy thing from the past has been challenged by the sudden and rude appearance of Trump and Trumpism, and the gross collapse of the GOP in the face of Trump and Trumpism. American Jews are now faced with the terrifying fact that half of the American political class is in complete thrall to racism and to white ethno-nationalism. American Jews know instinctively that these hatreds always come back to bite Jews. More than harassment, abuse, and social prejudice, as has been noted, this is the largest act of murder directed against Jews in this country, an act of mass murder under an adverse set of social and political conditions.

I do not want to play into an anti-Semitic caricature, but the liberal press has been magnificent, by which I mean the so-called mainstream media, the Jewish press, and social media platforms where matters about anti-Semitism and racism have been aired out and in full. I can’t speak for Fox News and rightwing talk radio, but the liberal press has not taken their eye of these problem. No, the mainstream media is not controlled by the Jews. But it has proven itself to be a pillar of the liberal democracy and the liberal democratic public sphere upon which Jewish life has depended in this country. Particularly stirring was the appearance of the Kaddish on the banner at the Pittsburgh Post-Gazette was stirring, as were the words of the prayer intoned on television newscasts throughout the course of the week. Of mention too is the genuine and blanket warmth expressed for the Jewish community by mainstream media outlets. Simply put, the mainstream media has been a safe-space for American Jews at this moment of extreme trouble and peril.

Let’s put a word in for what was once called “ethical monotheism.” Of course, I won’t speak for every single synagogue, but as an institution, the idea of the synagogue has now become an object of concern on the part of a larger Jewish community that has consistently ignored that institution and its institutional life to the point of neglect. Jews are famously “unchurched.” But at this moment of trouble, when the synagogue itself has become a target, thousands from across the Jewish community and their non-Jewish friends flock there for vigils and services, filling the pews and overflowing out onto the street. In the weeks ahead, regular attendance will wane, but the liberal synagogue will have retained its force as a fulcrum of American Jewish life and, at least in this country, a fulcrum for ethical and democratic values.

American Jews are doubling down on America as both an idea and a real place. Central to that story is immigration, pluralism, liberal democracy, all the liberal ideas and ideals, and the fight against anti-immigrant, anti-black, and anti-Muslim prejudice. Many academics will disagree, but the idea of American exceptionalism will survive this test, if not in the ways that the myth of American exceptionalism would conventionally hold. America is indeed exceptional. America is exceptionally rich, exceptionally open, exceptionally violent, exceptionally callous and self-centered, exceptionally dangerous, exceptionally capacious, exceptionally vast, exceptionally fascinating, exceptionally worth fighting for. A nation defined by immigration, Jews, even in their status as minority holders, feel like they own a part of this franchise, no less and no more than any other group.

I’ll go out on a limb and “predict” that, on the whole, American Jews will continue to look towards and commit to Israel as a unique and special place in modern Jewish history and Jewish life today. For all of its many faults and for all of the stress under which democracy in Israel is currently straining, Israel stands out as a Jewish majority place, not subject to the vicissitudes of social minority status. For all of its many and severe problems and shortcoming as it goes through its own long moment of ethno-nationalism, it constitutes a large social-political arena, what Hannah Arendt would have called a “space of appearance” for Jewish life, and, for the American Jewish gaze, an object of both positive and negative attention. One can hope that after Pittsburgh and the rise of the ethno-nationalist right here that American Jews will double down in their support for a democracy over there in Israel.

Progressive American Jews are doubling down on progressive activism, struggles for social, racial, and economic justice against white supremacy in this country, and for Palestinian rights in Israel and Palestine.

The neoconservative right, dominated by American Jews, has maintained persistent opposition to the violation by Trump, the people who support, and the people who do nothing to challenge Trump of what the neoconservatives consistently uphold to be conservative principles (even if Trump and the fascist right in this country and in Europe “support Israel”). It bears keeping in mind that, no matter how lonely, one can be on the right and still oppose Trump and  Trumpism and not play the “what about and both sides” game.

American Jews are doubling down on politics. Usually after gun massacres in America, rightwingers offer prayer and tears for the victims and then complain that liberals and progressives are “politicizing” the moment when they promote sensible gun control. Not all, but so much of the discussion in the American Jewish community was political at the get-go in response to Pittsburgh, and Trump and Trumpism were named immediately. Not or nary a voice insisted not to politicize this killing. Only now are beginning to see pap (mainly from the Jewish right?) about eternal ant-Semitism, the drumbeat of eternal Jewish vigilance, and things like that.

These are all parts of what is a wall-to-wall liberal-progressive consensus. But it is also important to remember that a consensus works by way of exclusion. The only group left out of this consensus are the minority of rightwing American Jews and ultra-right Israeli political class reduced to sputtering dubious claims and outright lies about anti-Semitism. In the mirror image of Trump’s claim that there were “good people on both sides” at Charlottesville, the claim is made on the Jewish right that there is the same anti-Semitism on both sides. They ask, what about Farrakhan (who is actually not a leftist and who seems to have come out in support of Trump’s attacks on the FBI, Department of Justice, and media)? What about anti-Zionism and BDS? Depending on one’s point of view, these might indeed be obnoxious and maybe not un-dangerous. About this one can argue, and the Jewish right might want to wait to make this argument. At the risk of offending many, I’ll make the obnoxious claim that no one in their right mind today is claiming that any of these phenomena associated with “the left” have anything or much to do with the Democratic Party or rise to the same comparative level of intensity, the same level of violent social threat as they do on the right side of the political spectrum.

A consensus is built on affect. I could well be wrong, but Trump and Trumpism have become special objects of fear and revulsion shared by the overwhelming mass of American Jews. Many may disagree, but “most of us” understand this cognitively and viscerally. The actual, as opposed to potential, danger facing American Jews at this particular moment is not eternal anti-Semitism and the anti-Zionist left, but rather Trump and Trumpism, the political force of white ethno-nationalism whipped up in this country against perceived outsiders of every stripe.

Posted in uncategorized | Tagged , , | Leave a comment