I found these words below on the wall of Dov Weiss at FB, responding to the massacre in Pittsburgh and expressing sharp criticism of President Trump. They are by Rav Moshe Lichtenstein, a liberal voice on the modern orthodox/religious Zionist spectrum, and rosh (head) of Yeshivat Har Etzion in the West Bank. Whether or not Yeshivat Har Etzion is a rightist bastion on the Israeli political scene, I’ll leave for others to argue.

Alas, I only have the Hebrew and no time to sit and translate. But by way of a digest, here’s what stands out.

First, there is an unequivocal expression of deep pain and support for American Jews, without any Zionist lecturing or attempts to cozy up to American political power represented by the Trump Administration. There is no “what aboutism and both sides are to blame” kinds of gamesmanship. Nor is there any attempt to score political points by comparing this violence against Jews in the United States with the situation in Israel. Indeed, there is a firm distinction drawn between acts of anti-Jewish political violence in Israel, including cruel acts of terrorism suffered by Israeli Jews in the conflict with the Palestinian people, and the anti-Semitic attack against the Jewish community in Pittsburgh. The former act of violence is compared to the act of the Moabite king Balak in the Bible, a bitter enemy who acts rationally and in fear for the political future of his people when he hires the gentile prophet Bilaam to curse the Israelites. In contrast, to Balak, Bilaam is a truly malevolent, even demonic figure in Jewish tradition.

As for President Trump, he is Ahashverus. Trump is represented as maybe good for Israel. But for all that, Lichtenstein takes the Jewish right in Israel to task for supporting a person who, like the king in the book of Esther, creates a poisonous climate, one that  feeds off all the worst human impulses of aggression polarization, and hatred. Because Trump is the one responsible, and without him, the little Hamans would slink back to their caves at the social margins. And not just in the United States, but also in Israel where mention is made at the end of the talk, which feels truncated, to a Jew in Israel murdering people at prayer in the West Bank. So for Israeli Jews, Pittsburgh represents a double obligation to come to terms with violence and hatred that they create in their own midst.

לאחר תפילת מנחה העביר ראש הישיבה הרב משה ליכטנשטיין שיחה על הפיגוע בפיטסבורג:

הסתפקתי אם להעביר את השיחה הזו. ברמה אחת: מה נאמר ומה נדבר. אין תובנה מרעישה שנוכל לומר, חוץ מלהדגיש את הכאב והצער ולא בטוח שצריך לאסוף את הציבור לומר את המובן מאליו. מצד שני, קשה שלא. אנחנו חיים בציבור, עם ציבור, ולמרות שזה מובן מאליו, יש חשיבות לבטא את הכאב בציבור. התחושה היא שראוי להתייחס גם ברמת התודעה הציבורית, וגם בגלל הצורך בשל ריחוק המקום, להדגיש את השותפות, שהיא חשובה בפני עצמה.

ראשית, אומר את המובן מאליו. חייהם של אנשים תמימים וישרים נגדעו באלימות. אנשים קמים בבוקר, הולכים להתפלל בבית כנסת, הולכים למקום שאמור להיות בו שלום שלווה השקט ובטח, מקום בו הבלי העולם הזה נמצאים מאחוריהם, ופוגשים שם את מותם באכזריות ובאלימות נוראה והכאב הוא גדול. כמו בכל טרגדיה, לא רק של פיגוע, הכאב, השכול והאובדן זהים בכל מקרה. כפי שאמרתי קודם, אין הרבה מה להוסיף בנקודה זו.

שנית, הייתי רוצה להקדיש חצי מהשיחה לעניין זה, אבל בבכי ובכאב כל המוסיף גורע. אם נדבר על עוצמת הכאב, זה קצת למזער את זה. לכולנו יש מספיק דמיון למצוא את האמפתיה והיכולת להרגיש את כאבו של האחר, דבר שהוא בסיס להלכות אבלות. הכתובים מדברים על כך שבאים הרעים לאיוב ויושבים ושותקים איתו שבוע שלם. הם הרגישו איתו את הכאב שבוע שלם והרגישו שלדבר רק יפריע. כל אחד בעולמו מרגיש את הכאב ומרגיש את השותפות, ואין דובר אליו דבר. אחרי שבוע בו מרגישים את הכאב והמצוקה איוב פותח את פיו ולמשך כארבעים פרקים מתרחש דיון על מה שקרה, וזה צורך אנושי שלנו לנתח. איוב הוא לא ספר פילוסופי אלא ספרותי, בראש ובראשונה, תגובתו הנפשית של האדם. זה נסיון לפגוש את הקב”ה, כצורך נפשי. אם כן, כחלק מהצורך הנפשי, עלינו להסביר לעצמנו מה קרה.

אנו בריחוק מקום. קשה בריחוק מקום להרגיש את התחושות שחשים אנשים קרובים יותר אבל גם אצלנו מורגש זעזוע, תחושה קשה, ומורגש ששם מרגישים תחושה קשה מאוד. מעין מה שמתואר על בני ירושלים שלא חשו מעורבות נפשית עם מה שקרה בשושן הבירה עד שהקב”ה האיר את עיניהם להבין שזו שותפות אחת גדולה. נשתדל אנו להתייחס, מעבר לבכי, להקשר הדברים.

כשאנו נתקלים באירוע כזה, תגובתנו כפולה. ברמה אחת הכאב על היחידים. ברמה אחרת – מאוימים מן המפגש עם הרשע. קשה לנו להיפגש עם הרשע. אני מקווה שאובן כהלכה – במקרה זה, בהקשר זה, התחושה הזו קשה הרבה יותר מאשר פיגוע בארץ ל”ע. אסביר את זה דרך סיפור בלק ובלעם. בלק ובלעם חוברים יחד לקלל את ישראל. שניהם רוצים להשמיד אותנו ע”י קללה. אבל התורה מתייחסת אחרת לחלוטין לבלעם ולבלק. בלעם נתפס כדמות מושחתת. וכנגד בלק אין את אותה עוצמת כעס שיש מול בלעם. ברמה אחת, כי בלעם הוא דמות רוחנית ובלק פוליטיקאי. ואחרת – כי בלק מפחד. הוא עושה טעות, אבל הוא לא פועל משנאה צרופה, יש לו מגמה, להשיג מטרה מדינית. הוא מפחד שעם ישראל – כלחוך השור את ירק השדה. זה לא רשע צרוף. הוא אויב, מנסה להשמיד אותנו, יש להלחם כנגדו, אבל הוא לא אדם ‘רשע’ בשם הרשע. בלעם, לעומת זאת, נטפל על ריב לא לו. הוא פועל פשוט מתוך שנאה, מתוך אנטישמיות.

אני חוזר לכאן. הפלסטינאים מפגעים בנו באכזריות רבה לעיתים, אבל בשיפוט המוסרי זה שונה לחלוטין מאשר כל מיני פיגועים שעושים גזענים לבנים בארה”ב. מתוך שנאת אדם, מתוך רצון להשחית. אנשים כאלה הם מושחתים. לכן, התגובה שלנו פה קשה יותר. אנחנו לא יודעים איפה לשים את זה. אני מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני יכול להבין את ההקשר במסגרת רוח האדם. אם ישמעאל מרגיש מקופח – אפשר להבין אותו, גם אם אנו אויבים שלו. כאן אנו פוגשים אנטי-תזה לאדם ולבריאה וזה קשה יותר נפשית, מושחת יותר רוחנית, וחלק מהתגובה שלנו היא מהמקום הזה. לחשוב על עיקרון של הרס והשחתה כלפי האדם זה להיפגש עם רשע באשר הוא. זה מוציא אותנו משיווי המשקל הנפשי שלנו.

מעבר מכך, לרצוח אנשים חסרי אונים זה רשע. לרצוח אנשים זקנים, מטווח אפס, לא חמושים, ממש כצאן לטבח. הרוצח הנתעב התייחס אליהם – לא כאנשים אלא כבעלי חיים ח”ו. נוסף על כך, זה קורה בבית כנסת, במקום בו אנשים באים לשפוך שיח לפני הקב”ה. כמה אנשים קמים בבוקר מוקדם, בפרבר אמריקאי ממוצע, להקדיש את זמנם בשביל לעמוד בפני הבורא ולשפוך שיח? מדובר במקום שאדם משיל את העולם מכל צרותיו. מדובר במקום שבו אנשים באים להתפלל, מקום שמיועד למפגש עם הקב”ה, ובמקום זה פוגשים את כל הרשע, האנטי-תזה והכחשת הקדושה בעולם.

מעבר לקושי שלנו לפגוש רשע, זה חילול השם. כשפוגעים באנשים שבאים להתפלל לפני הקב”ה, והשכינה אסורה באזיקים, מי כמוך באילמים ה’, כל פגיעה כזו היא חילול השם. גם זה טורד את המנוחה. זה גם דבר שפוגע ומייסר. נוסף על כך, בארץ אנחנו מרגישים שכל הקורבנות הכואבים והקשים משרתים בסוף מטרה של בניין, חלק מהיאחזותנו בארץ, חלק מוירשתם אותה. כששכן יקר נרצח באזור פה, הטרגדיה נוראה, אבל לפחות יש לזה משמעות במכלול רחב יותר של חזרתנו לארץ ובניין הארץ. המחירים פה יש להם משמעות, גם אם כואבים לא פחות. קשה יותר לדבר על כך כשזה בחו”ל, כשזה לא במסגרת בניית המקום כמקום שלנו.

ישנה תחושה שחלק מטלטל בזה הוא לא רק הטרגדיות האישיות, ולא רק המפגש ברשע וחילול השם, אלא שאחינו יהודי ארה”ב מרגישים ערעור בסיסי בהיאחזותם. אברהם אבינו הגדיר היטב את מקומו של היהודי בגלות – גר ותושב אנוכי עמכם. יהודי תמיד יהיה גר, לעיתים הוא גם יהיה תושב. המתח הזה הוא מתח שסביבו כל פרשת שבוע סובבת סביבו, החיתים רוצים שיהיה תושב בלבד, אברהם לא רוצה להיות חלק מהם, או יותר נכון, רוצה להיות רגל פה ורגל שם, ועפרון רוצה שיהיה חלק מהם, שיתבולל, הוא רוצה ‘נשיא אלוקים אתה בתוכנו’. אברהם מבין את זה היטב ורוצה לבדל את עצמו.

כל קהילה יהודית חיה את המתח הזה, שבין גר ותושב, בעיקר כשמדובר על קהילות שמתקבלות בסבר פנים יפות. קהילות שיושבות בתוך מציאות היסטורית מקבלת. אם זה היהודים אשר בשושן, ספרד בתור הזהב, יהודי גרמניה בתחילת המאה 20, המתח של גר ותושב חי בצורה חריפה הרבה יותר. אירוע כזה מטלטל כי בסופו של דבר אתה גר. עם כל הרצון והתחושה – אתה גר! קבלת היהודים בארה”ב היא כמעט בלא תקדים. המקום, הפתיחות, הנכונות החברתית, הנכונות לתת משרות בכירות, השפעה. זו תחושה אחרת, תחושת תושבות שהיא אכן חזקה אכן אמיתית ומשקפת מציאות שהיא כמעט חסרת תקדים. הדבר הזה הוא כמובן ברכה גדולה. דווקא בגלל זה האירוע הזה מטלטל יותר. פתאום, אנו חלק מזה- ולא בדיוק. מישהו שלח לי השבוע מודעה בשביל כנס תפילה, בקהילה אורתודוקסית התכנסו לומר קינות. כשיש טרגדיה, אדם מתפלל. כשיש טרגדיה, אומרים סליחות. אומרים קינות כשיש חורבן. מי שמרגיש שעולמו חרב עליו. אולי הוא לא ינסח את זה כך, אבל זה חורבן. לא רק חורבן של אחד עשר אנשים שנרצחו אלא של התבנית המחשבתית והתודעתית שהאדם חי בתוכה. ניסיתי לבטא את הכאב. יש לנתח קצת מה מה מחוסר הוודאות והביטחון מטלטל את הציבור שם וחלק מהציבור שם ששוהה אצלנו. כאן אני חושב מה זה אומר על החברה האמריקאית והישראלית.

אתחיל בסיפור: כשהייתי בתיכון, שנה אחת בפורים מישהו עשה נזקים בבית הספר בעשרות אלפי שקלים דאז. בא ר’ אריה בינה זצ”ל ושפך גופרית ואש על אותו אחד. אפשר לתאר את הסיטואציה כך שראש הישיבה נכנס בבן אדם שעשה מעשה, וכולם נהנים מההצגה. עד שבא משפט אחד – “אני לא מדבר אליו! במקרה הזה הוא טיפש! על טיפשים אין לי טענות. יש טענות לכל מי שיושב בחדר, שיצרו אווירה שבתוך אווירה כזו טיפש ייחשב שזה קונדס, כ’חכמה'” למה אדם עושה דבר כזה – כי הוא חושב שכולם יהנו. הוא ‘גבר’, רומס את הכללים וכולם ימחאו לו כפיים. על זה הוא בא בטענות. צריך אווירה שהשחתה ואנרכיה הם ראויים – אווירה מושחתת. באותו רגע שר’ אריה בינה אמר את המשפט הזה, פתאום כולם הבינו שהם שורש הבעיה.

אני רוצה לעבור במסגרת נקודה זו למגילת אסתר. אם מחפשים בתנ”ך מקבילה ליהודי ארה”ב זו מגילת אסתר. יש יהודים בשושן הבירה, מרדכי יושב בשער המלך, הם מעורים היטב בחברה. נערה יהודיה יכולה להיות מלכה! יהודים בשושן נמצאים במקום טוב למדי. מה המציאות שם? אחשוורוש מחפש את הנאתו בלבד. באים אנשים, כמו ממוכן, ומנצלים את זה. ממוכן הוא המן. המן מבין עם מי יש לו עסק, שמדובר באדם שנתון למניפולציות, שאם תעזור לו בעולמו הפנימי, תתן לו כסף וכבוד, הנאה, ותקשיב לגחמותיו והוא ייתן לך לנהל את כל המדינה, להשחית ולהרוג את מי שאתה רוצה, רק תספק את גחמותיו! אחשוורוש יוצר אווירה, בשביל להבין איך המן רוצח יהודים יש צורך להבין את האווירה שלמלך לא אכפת מבני אדם אלא רק לספק את גחמותיו ובמקרה זה פונים לצד האפל שבאדם.

זה במידה רבה מה שקורה בארה”ב היום. יש שם מלך שהוא אחשוורוש. האדם החזק בעולם, שנבחר מסיבה אחת, כי הוא פנה לרגשות האפלים בטבע האדם. לא בגלל שהציג חברה צודקת או חזון מרומם, אלא את תחושת הקיפוח שמוציאה את האגרסיבי שבאדם. יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל ‘למען תהיה יראתו על פניכם ‘- זו הבושה, וכשחברה מאבדת את הבושה שלה, כל הרגשות האגרסיביים צפים ועולים. זה מה שקורה לנגד עיננו. ככל שבחירות מתקרבות הולכים לצד האגרסיבי. כשגחמה היא מילה שולטת בעולמו של שליט, ה’המן’ שבעולם יוצאים מהחורים שלהם. כשיש שלטון של צדק – ה’המן’ מתחבא בחורי האינטרנט, אבל כשהשיח והשיג הוא תוקפני, יוצר קיטוב, פונה לאפל שבאדם, מחפיץ נשים, איננו מוכן להכיר במיעוטים, מקבלים עולם בו ה’המן’ משתוללים.

לא רק מה שקורה שם, גם בארץ יש נטיה של הימין לפאר את נשיא ארה”ב כי אפשר להשיג הישגים מדיניים בשל שלטונו. בשלטון רפה, אכן אפשר להשיג הרבה. מדינת ישראל הצליחה להשיג בשנתיים שלש האחרונות הישגים שנראו כחלומות באספמיה. אבל יש לחשוב למה – השיגו אותם כי בראש העולם יושב אחשוורוש. כי כדי להשיג הישגים מדיניים – אם זו המציאות, יש לנצל אותה. אבל המחיר שמשלמים שמוכנים שכך יתנהל את העולם, מוכנים לקבל את זה שהאדם החזק בעולם הוא בלא שיקול דעת, רק בשביל שיהיה עוד האחזות או שגרירות. שאף אחד לא יחיה באשליה – מה שקורה בארה”ב משפיע על העולם ועל הארץ. חברה של קיטוב, של אגרסיביות, של חוסר חמלה כלפי מהגרים. האם אנו רוצים להשיג הישגים מדיניים בברית עם דמות כזו – שאין בה חמלה ואין בה אמת? אני מפקפק בזה פקפוק עמוק – האם זה שווה. אבל במגילה ומרדכי ואסתר עושים את זה?! יש אופציה אחת לחשוב שמרדכי ואסתר הצליחו לשנות את אחשוורוש ולהביא אותו למקום אחר. אפשרות אחרת היא שאחשוורוש לא השתנה אבל לא היתה ברירה, לעם ישראל לא היתה ברירה. בקיום של עם ישראל לאורך השנים לפעמים כשאין ברירה, בשביל לשרוד, יש להתחבר לדמויות לא סימפטיות וקשות. אני חושב שבימינו אנחנו לא במקום כזה. לא הקהילה היהודית בארה”ב ולא מדינת ישראל. היהודים בשושן נאלצו לעשות את זה, כמו שיוסף נאלץ לעשות את זה במצרים לפרעה, אבל זו הטרגדיה של קיום יהודי בגלות.

אם ראינו המן קטן השבוע שעשה טרגדיה נוראה, יש לשאול גם על עצמינו, וגם על מה שקורה בארץ. גם בארץ, ל”ע, נרצחו מתפללים על ידי יהודי. לכן חובה כפולה ומכופלת לחשוב איך מונעים את הצפת השנאה.

לסיכומו של דבר, הכאב והבכי עצומים. הטלטלה שעוברת על הקהילה היהודית אמיתית, וזה עומד בפני עצמו. יש לחשוב על חשבון נפש, גם הציבור היהודי אמריקאי וגם הישראלי, איפה אנו נמצאים בעידוד הכוחות המוסריים.